פפירוס

מקור השם של חברת "פפירוס פתרונות דפוס מתקדמים" הוא בצמח הפפירוס.

הפפירוס (גומא) הינו צמח גבוה וחסר עלים הגדל בנהרות, וממנו, בסביבות המאה השלישית לפני הספירה, החלו לייצר במצרים העתיקה את הנייר.

השימוש הידוע הראשון בנייר הפפירוס נעשה כבר בימי השושלת המצרית המלכותית הראשונה, כאשר המצרים הקדמונים יצרו מגזעי צמח הפפירוס גיליונות ששימשו לכתיבת מגילות. בהמשך התפשט נייר הפפירוס לכל איזור המזרח התיכון, ליבשת אירופה ולדרום-מערב אסיה, והיוונים גילו כיצד ניתן לכרוך את הגליונות לספרים.

תהליך הייצור של נייר הפפירוס במצרים העתיקה כלל מספר שלבים: ראשית, הוסרה הקליפה החיצונית של גזע הגומא, והליבה הדביקה והסיבית נפרסה לרצועות דקות. הרצועות הונחו זו לצד זו, כששוליהן חופפים מעט, ומעליהן הונחה שכבה שנייה של רצועות חופפות (בזווית ישרה לשכבה הראשונה). בעודן לחות, הופעל על שתי השכבות לחץ, שגרם לכך שהסיבים מהם הן עשויות התאחו והפכו לגיליון אחד. לאחר ייבושו, לוטש הגיליון בעזרת חפץ מעוגל (ככל הנראה באמצעות אבן או צדף(.

באקלים יבש, כמו זה של מצרים, נייר הפפירוס נשמר בצורה טובה יחסית, משום שהתאית ממנה הוא עשוי היא חומר יציב. למעשה, בחפירות ארכיאולוגיות המתנהלות במצרים עדיין מתגלים מדי פעם גליונות פפירוס שהשתמרו. לעומת זאת, מאחר שאחסון נייר הפפירוס בתנאי לחות מביא להתפתחות ריקבון, מרבית הפפירוסים שהיו בשימוש באירופה נהרסו עד שלא ניתן היה לשחזרם.

במצרים נמשך השימוש בנייר הפפירוס עד למאה ה-8 בערך, כאשר אז הוא הוחלף בידי הקלף ומאוחר יותר בידי הנייר, שהיו זולים יותר לייצור, נוחים יותר לכתיבה, מתאימים יותר לייצור ספרים וכן עמידים יותר ללחות. השימוש בנייר הפפירוס בידי האפיפיור וראשי הכנסייה הנוצרית נמשך עד המאה ה- 11.

במהלך המאות ה- 18 וה- 19 היו ניסיונות אחדים לחדש את ייצור נייר הפפירוס, וכיום הן במצרים והן בסיציליה קיימים מרכזים המייצרים אותו בכמות קטנה, בעיקר לצרכים תיירותיים.